בס"ד
בתחילת המאמר ברצוני לציין נקודה אישית. כאשר הגעתי לגיל 50 הרגשתי מידה רבה של החמצה. מכיוון שאני לוי ולמיטב ידיעתי (נכון לאותו זמן) הלוויים נפסלים לעבודה בהגיעם לגיל 50, הצטערתי שלא אזכה לעבוד בבית המקדש כאשר הוא ייבנה בקרוב בימינו. אולם לבסוף התברר לי שזה איננו מדויק.
ובכן, האם אכן הלוויים נפסלים לעבודה בגיל 50? לכאורה התשובה ברורה. בפרשת נשא כתוב "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל הבא לעבד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד".[1] הוראה מפורשת יותר יש בפרשת בהעלותך: "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם".[2] מכאן לכאורה שהלוויים נפסלים לעבודה בגיל 50.
אולם כפי שציינתי, מתברר שזה איננו מדויק. הגמרא במסכת חולין משווה בין פסולי הכוהנים לפסולי הלוויים ואומרת: "ת"ר כהנים במומין פסולים בשנים כשרים, לוים במומין כשרים בשנים פסולים. נמצא כשר בכהנים פסול בלוים (שנים) כשר בלוים פסול בכהנים (מומין)".[3] בשלב זה הגמרא אומרת את מה שכבר ראינו בפסוקים לעיל - שהלוויים נפסלים לעבודה בגיל 50. אלא שבהמשך הגמרא כתוב לגבי פסול שנים: "יכול אף בשילה ובבית עולמים כן? ת"ל 'לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא'. לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף". ובהמשך הגמרא שוב: "בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלין בו בד"א באהל מועד שבמדבר אבל בשילה ובבית עולמים אין נפסלין אלא בקול". כלומר מגבלת הגיל של הלוויים הייתה רק במדבר, שאז תפקיד הלוויים (בני קהת) היה לשאת את כלי המשכן בכתף, אבל כאשר נכנסו לא"י ובנו תחילה את המשכן בשילה ואח"כ את בית המקדש בירושלים, לא היו הלוויים צריכים לשאת עוד את כלי המקדש ותפקידם היה רק להיות משוררים ושוערים, ולכן מגבלת הגיל לא חלה עוד ורק כאשר אינם יכולים לשיר מחמת קולם הם נפסלים לעבודה.
ואכן, כך גם פוסק הרמב"ם: "זה שנאמר בתורה בלוויים 'ומבן חמִשים שנה ישוב מצבא העבֹדה', אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינה מצווה הנוהגת לדורות. אבל לדורות - אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין, אלא בקול: כשיתקלקל קולו מחמת הזקנה ייפסל לעבודתו במקדש. וייראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים".[4]
כלומר, הרמב"ם אכן פוסק להלכה שלאחר שנבנה בית המקדש הלוויים אינם נפסלים יותר מחמת גילם, אלא רק כאשר מתקלקל קולם, וגם אז הם נפסלים רק משירה, אבל ממשיכים לשמש שוערים. מדברי הרמב"ם יוצא שהחיוב על הלוי לשוב מעבודתו בהגיעו לגיל חמישים היה חיוב זמני בלבד, רק באותם חמישים וארבע שנים עד שנבנה המשכן בשילה. מסיבה זו הרמב"ם לא מונה את המצווה הזו בספר המצוות, כפי שהוא מסביר בשורש השלישי: "השורש השלישי שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות". מסיבה זו דוחה הרמב"ם את דברי בה"ג, שמונה את הפסוק "ולא יעבֹד עוד" במניין הלאווין.
הרמב"ן בהשגותיו מצדיק את בה"ג ואומר שלא מדובר במצווה לשעה אלא במצווה לדורות: " אין הדבר כן אבל היא מצווה נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו הלווים לשאת משא בכתף". אמנם באופן מעשי לא נשאו את הארון בכתף לאחר הקמת המשכן בשילה, ולכן הלוויים יכולים להמשיך לעבוד גם לאחר גיל חמישים, אבל המצווה עצמה לא מוגבלת בזמן ואם יתעורר בעתיד צורך לשאת את הארון בכתף, לא יוכלו לעשות זאת לוויים מעל גיל חמישים.
מכל מקום ברור שגם לפי בה"ג והרמב"ן, שסוברים שהמצווה עצמה לא בטלה, ברור שבפועל הלוויים לא מפסיקים את עבודתם בבית המקדש גם בהגיעם לגיל חמישים.
אם נחזור לנקודה האישית שבה פתחתי, ראינו שהגיל לא מהווה מגבלה, אלא שיש נקודה אחרת שצריך לבדוק, והיא האם הלוויים ימשיכו לעבוד בבית המקדש לעתיד לבוא או שהעבודה תחזור לבכורות, אולם זה כבר נושא לדיון נפרד.
צבי שביט (שטרן)
050-5918412
בלוג דיוקי תפילה : http://diyukim.blogspot.co.il
בלוג חידות ביהדות : http://hidot-yahadut.blogspot.co.il
בלוג נושאים שונים ביהדות : http://yahadutt.blogspot.co.il
בס"ד
1 - אכילת מצה בפסח שני
יש הנוהגים לאכול מצה בפסח שני. יש הנוהגים לאכול מצה גם בליל ט"ו באייר, כי הקרבן של פסח שני אמנם מוקרב בי"ד באייר, אבל הוא נאכל בליל ט"ו באייר. (ראה כאן כאן כאן וכאן.)
2 - הילולת רבי מאיר בעל הנס
מקובל לציין את י"ד באייר כיום ההילולה לר' מאיר בעל הנס. אבל באמת אין זה יום פטירתו. הסיבה שנקבע המנהג לעלות לקברו בי"ד באייר היא מפני שבתאריך זה נחנך המבנה שעל קברו בשנת תרכ"ז. (ראה כאן וכאן.)
הסבר אחר הוא שתושבי טבריה ניצלו את הסמיכות להילולא של רשב"י ולהמונים הנמצאים ממילא בצפון, ו"קבעו" את יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס. (ראה כאן.)
3 - האם רבי מאיר בעל הנס הוא התנא הידוע ר' מאיר?
מקובל לזהות את ר' מאיר בעל הנס עם התנא המפורסם ר' מאיר. הסיבה שהוא נקרא "בעל הנס" היא הסיפור בגמרא בעבודה זרה (דף יח ע"א). שם מסופר על אחות אשתו של רבי מאיר שנתפסה ונלקחה לבית הסוהר, וביקש רבי מאיר לפדותה בכל מחיר, ונתן כסף לשומר תמורת פדיונה, ואמר לו שבמחצית הסכום ישחד כל מי שילשין עליו. אמר לו השומר, ומה אעשה כשיגמרו הדינרים, הרי יתפסו אותי וישליכוני לכלוב ובו כלבים עזי נפש? אמר לו רבי מאיר שיאמר "אלהא דמאיר ענני" ויינצל מכל רע. אמר לו השומר, איך ידע שכך יהיה? זרק ר"מ אבן על הכלבים שהיו שם ומיד הם באו לטורפו, אך הוא אמר 'אלהא דמאיר ענני' ולא קרא לו מאומה. כשראה כך השומר הוציא אליו את אחות אשתו הכשרה והצנועה. לאחר זמן שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר ששחרר את אחות אשתו של ר"מ, וציוה לתלותו. והנה כשקשרו את החבל סביב צוארו, אמר הסוהר 'אלקא דמאיר ענני' ולא הצליחו לתלותו. התפלא הקיסר ושאל אותו לסוד העניין, וסיפר לו השומר את כל המעשה.
לעומת זאת, יש הטוענים שרבי מאיר בעל הנס אינו התנא רבי מאיר. (ראה דיונים בנושא כאן כאן וכאן.)
4 - ר' מאיר נקבר בעמידה
ישנה מסורת, שר' מאיר נקבר בעמידה. בספר שער הגלגולים, בהקדמה ל"ז, כותב ר' חיים ויטל שקיבל לכך אישור מרבו האר"י. וזה לשונו:
לדרום של טבריה, בלכתך אל מרחצות של המים החמין, יש שם קברות הצדיקים רחוקים זה מזה, ואינם במקום אחד, וכבר הוזכרו שמותם בספר היחוס והם, ר' מאיר, ור' ירמיה דאפקוהו מבי מדרשא, על ששאל אותה שאלה זרה כנז"ל, והוא סתם בעי ר' ירמיה הנזכר בתלמוד. ועוד ג' צדיקים אחרים איני זוכר שמותם, והוא כמו שנזכר בספר היחוס, וכמו שאומרים העולם.
ונלע"ד כי הודה לי מורי ז"ל על ר' מאיר, שהוא קבור מעומד כמו שאומרים בני אדם.
ההסבר המקובל הוא שרבי מאיר ביקש להיקבר בעמידה, כך שאם יבוא המשיח ותהיה תחיית המתים, הוא יקום כפי שנפטר בגיל זקנה, ויוכל לרוץ מיד לקראתו.
הרב בן ציון מוצפי מסביר הסבר אחר. אפשר לראות בסרטון כאן.
בס"ד
כולנו יודעים שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים רק ביום אחד בשנה - ביום הכיפורים. אולם מתברר שאהרן הכהן היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים בכל עת שחפץ, ובלבד שינהג כסדר שמופיע בפרשת אחרי מות[1]. אמנם בתחילת הפרשה מוזהר אהרן "ואל יבא בכל עת אל הקדש"[2], אולם בפסוק הבא כתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש". כלומר עיקר ההקפדה היא לא על העיתוי אלא על סדר הכניסה. יחד עם זאת יש להדגיש שדבר זה נכון לגבי אהרן בלבד, שהרי הפרשה פותחת בפנייה אישית לאהרן: "דבר אל אהרן אחיך"[3]. גם בפסוק הבא מודגש "בזאת יבא אהרן אל הקדש". לעומת זאת לכהנים הגדולים שיתמנו בהמשך הותרה הכניסה לקודש הקודשים ביום הכיפורים בלבד, כפי שנאמר בסוף הפרשה: "והיתה לכם לחקת עולם, בחדש השביעי בעשור לחודש"[4], ושוב בהמשך: "והיתה זאת לכם לחקת עולם... אחת בשנה"[5].
המקור לכך הוא במדרש רבה: "כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קודשי הקודשים"[6], ושוב: "אלא, בכל שעה שהוא רוצה ליכנס, ייכנס, רק שייכנס בסדר הזה"[7] (וראה בשני המקומות הנ"ל את הערת העץ יוסף. בויק"ר מפנה העץ יוסף לדברי החכמת אדם בשם הגר"א, שיובאו בהמשך).
בפירוש תורה תמימה[8] מצוטטת פסקה מתו"כ: "בכל עת - זה יוה"כ, אל הקודש - לרבות שאר ימות השנה". בהערה ד' מביא בעל התורה תמימה שני פירושים למדרש זה. בפירוש השני הוא מסביר את דברי המדרש לאור דברי הרד"ל כי הכוונה היא שאהרן רשאי להיכנס בכל עת ובלבד שינהג כסדר המבואר בפרשה (גם הוא מביא את דברי הגר"א שיובאו בהמשך).
בסוף ספר חוכמת אדם מובא מאמר קצר בנושא כניסת אהרן. תחילה מקשה הרב דנציג מספר קושיות על הפסוקים בפרשה. לאחר מכן הוא מיישב את כל הקושיות לפי דברי הגר"א שאהרן רשאי להיכנס בכל עת לקודש הקודשים[9]. (דברי הרב דנציג מצורפים למאמר זה.)
גם הנצי"ב בפירושו העמק דבר לחומש ויקרא מזכיר את דברי הגר"א במספר מקומות:
- הקדמה לחומש ויקרא (בערך באמצע ההקדמה);
- ט"ז ב' (ד"ה "דבר אל אהרן אחיך");
- ט"ז כ"ג (ד"ה "ובא אהרן אל אהל מועד");
- ט"ז ל"ד (ד"ה "והיתה זאת לכם לחקת עולם" וכן ד"ה "אחת בשנה").
חשוב להדגיש שלאור דברים אלו עיקר הפרשה מדברת על כניסת אהרן בכל השנה, ורק בסופה מציינת התורה שלדורות רשאי הכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים רק ביום הכיפורים.
גם מתוך סדר הפעולות כפי שמופיע בפרשה ניתן להסיק שעיקר הפרשה עוסקת דווקא בכניסת אהרן בכל יום ולא ביום הכיפורים. על הפסוק "ובא אהרן אל הקודש"[10] אומרת הגמרא: "כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה"[11]. פסוק זה עוסק בכניסה האחרונה לקודש הקודשים לצורך הוצאת הכף והמחתה, ולדברי הגמרא כניסה זו מתבצעת בשלב מאוחר יותר. מסביר שם רב חסדא שמכיוון שיש הלכה למשה מסיני שהכהן צריך לטבול ביום הכיפורים חמש טבילות לצורך החלפת בגדים, אם הוא יוציא את הכף והמחתה לפי סדר הפסוקים לא יהיו אלא שלוש טבילות. כדי להגיע לחמש טבילות יש צורך להחליף תחילה לבגדי הזהב, לבצע חלק מהעבודות של בגדי הזהב (שמוזכרות בהמשך הפרשה), ורק לאחר מכן ללבוש שוב את בגדי הלבן ולהוציא את הכף והמחתה מקודש הקודשים. כל זה נכון לגבי יום הכיפורים (שבו יש הלכה שהכהן צריך לטבול חמש טבילות). לעומת זאת כאשר אהרן נכנס בשאר ימות השנה אין צורך לטבול חמש טבילות, ולכן כל העבודות מתבצעות בדיוק לפי סדר הפסוקים בפרשה.
המשך חכמה[12] מסביר מדוע לאהרון היה מותר להיכנס לקודש הקודשים בכל יום. הספורנו שואל[13] מדוע בהדלקת הנרות ובקטורת כתוב שהעבודה צריכה להתבצע ע"י אהרון, הרי שתיהן כשרות גם בכוהן הדיוט. והוא משיב שבכל ימי המדבר היה הענן שורה על המשכן יומם ולילה ודינו כיום הכיפורים, שנאמר בו "כי בענן אראה על הכפורת", ולכן עבודות הפנים נעשות ע"י הכהן הגדול, כפי שנעשות לדורות ביום הכיפורים. לאור דברי הספורנו מסביר המשך חכמה שלכן היה לו רשות להיכנס לקודש הקודשים כמו כהן גדול ביום הכיפורים. מוסיף המשך חכמה שגם לאחר מות אהרן אלעזר היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים עד תום תקופת המדבר. (דברי המשך חכמה מצורפים למאמר זה.)
יה"ר שנזכה בקרוב ממש לראות את הכהן הגדול נכנס לִפנַי ולפנים.
למאמר זה מצורפים:
- דברי הרב דנציג מתוך הספר חוכמת אדם
- דברי ההמשך חכמה
צבי שביט (שטרן)
050-5918412
בלוק דיוקי תפילה: http://diyukim.blogspot.co.il
בלוג חידות ביהדות: http://hidot-yahadut.blogspot.co.il
בלוג נושאים שונים ביהדות: http://yahadutt.blogspot.co.il
מאמר בסוף ספר "חוכמת אדם"
אמרו חז"ל (ויקרא רבה כ', י"ב) כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת ולזאת כתבתי כאן מה שהוא לדעתי לאמיתו בעזרת ה':
בפרשת אחרי יש לדקדק הרבה.
א) דמשונה פרשה זו מכל הפרשיות שבתורה שכתוב תחילה באיזה יום ואחר כך מה שיקריבו כדאיתא בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, ה') ובפרשת פנחס (במדבר כ"ח, ט"ז) בארבעה עשר לחודש תקריבו וכן כולם וכאן כתוב תחילה כל סדר העבודה ובסוף כתוב בחודש השביעי ואיפכא הוי ליה לכתוב בחודש השביעי וגו'.
ב) כיון דסיים וכיפר הכהן אשר ימשח וגו' ממילא ידעינן שהוא דוקא בכהן גדול ואם כן למה תני וכפל כמה פעמים אהרן אהרן וכך הוה ליה לכתוב וידבר וגו' ויאמר וגו' על הכפרת, בחודש השביעי וגו' וכפר הכהן וגו' עד בגדי הקודש ואחר כן בזאת יבוא וגו' וכל הפרשה.
ג) הא דפליגי בגמרא (יומא דף ג' א) רבי ורבי אלעזר ב"ר שמעון חד אמר איל האמור כאן הוא האמור במוספין בפנחס ואם כן קשה למה כפל התורה לכתוב כאן האיל יותר משאר המוספין דלא הזכירו כאן.
ד) בפסוק (ויקרא ט"ז, כ"ט) והיתה לכם לחוקת עולם ואחר כך כתיב (שם, ל"ד) עוד הפעם והיתה זאת לכם לחוקת וגו' ולמה כפל הפסוק שתי פעמים.
ה) בפסוק ראשון לא נאמר והיתה זאת לכם ובפסוק שני כתיב זאת לכם.
ו) מה שכתב ויעש כאשר צוה ה' פירש רש"י כשהגיע יום הכפורים עשה וקשה מאי רבותא שקיים מצוות ה'.
ונראה לי על פי מה ששמעתי בשם מחותני הגאון החסיד מהר"א[14] שדקדק מה שאמרו בגמרא (יומא דף ל"ב א) הביאו רש"י על פסוק "ובא אהרן"[15] ופירש רש"י "כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה".[16] עיין שם ברש"י. וקשה, וכי לא יכולה התורה לסדר הפסוקים כמו שסידרם רש"י. ורמב"ן דחק בזה.
ותירץ הוא ז"ל (הגר"א) על פי מדרש רבה בפרשה זו פרשה כ"א "א"ר יודן בר סימון צער גדול וכו' ואל יבוא בכל עת יש עת לי"ב שנים ויש עת לשבעים שנים וכו' אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת לשנה ולא לי"ב שנים וכו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה", עד כאן. נשמע מזה שדווקא שאר כוהנים גדולים אסורים ליכנס לקודש קדשים אלא ביום הכפורים, אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה - רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו. ולפי זה התורה דקדקה בסדר. שהרי הטעם שאמרו בגמרא דקרא 'ובא אהרן' הוא שלא כסדר, דגמירי דחמש טבילות ועשר קידושין לכהן גדול ביום הכפורים, ואי כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג' (עיין ברש"י). וזה דוקא ביום הכפורים היה הלכה למשה מסיני דצריך ה' טבילות, אבל כשירצה אהרן לעבוד בשאר ימות השנה לא גמירי הלכתא, ואם כן באמת אינו אלא שלוש ועובד כסדר האמור בפרשה. ואם כן הפסוק 'ובא אהרן' נכתב כסדר משום אהרן בשאר ימות השנה, עד כאן דברי הגאון ותורת אמת הייתה בפיהו ושפתים ישק.
והנה מדרש הזה נעלם מבעל ידי משה סוף פרשת תצוה דאיתא שם[17] כך" "אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי קדשים", וכתב שהוא טעות סופר וצריך לומר 'בכל יום הכפורים'. וזה אינו דבאמת אהרן היה לו רשות ליכנס בכל שעה ולפי זה בפרשת תצוה דכתיב (שמות ל', י') 'וכיפר אהרן אחת בשנה' צריך לומר דרצה לומר אחת בשנה מחויב לכפר.
ולפי זה מתורץ קושיא ראשונה ושניה דלכן לא התחיל בחודש השביעי שהרי פרשה זו נאמרה לאהרן והוא מותר ליכנס בכל שעה.
וגם קושיא שלישית דלכך כתב כאן האיל משום אהרן בשאר ימות השנה דאז אין מקריב מוספין אלא דוקא ביום הכפורים מכל מקום צריך להקריב האיל.
וגם קושיא רביעית וחמישית דלכן לא נכתב והיה זאת לכם דמשמע דקאי אלמעלה ובאמת מכאן מתחיל פרשה אחרת דעד כאן היה מדבר באהרן בכל יום וכאן מתחיל ענין אחר דבחודש השביעי תענו ואז וכיפר הכהן וגו' ואחר כך סיים והיתה זאת לכם רצה לומר כל סדר העבודה הנאמר למעלה לחוקת עולם ומה שכתב שבת שבתון וגו' לחוקת עולם עוד הפעם נראה לי מדקרי ליה שבת הוה אמינא דועניתם רצה לומר בשאר ענויים חוץ מאכילה שהרי נקרא שבת ולכן כתב שבת וגו' ואפילו הכי ועניתם רצה לומר אפילו מאכילה.
ובזה מיושב מה שכתוב בסוף הפרשה ויעש אהרן שכתב רש"י להודיע זריזותו שעשה כן ביום הכפורים וקשה דאין זה זריזות ולפי זה אתי שפיר דכוונת הכתוב דתיכף כשאמר לו משה עשה כן באותו יום או למחר.
(ועל פי זה יש לתרץ קושית המשנה למלך פרק ב'[18] מהלכות כלי מקדש על מה שכתב הבית יוסף באורח חיים סימן קל"ג דאין מצוה במעלה עשן בכל השנה רק ביום הכפורים (הערה של צבי שביט: הבית יוסף לא מדבר כלל על יום הכיפורים, אלא רק כותב שאין איסור להקטיר קטורת ללא מעלה עשן) שהרי ביומא דף נ"ג עמוד א' אמרינן להדיא אין לי אלא ביום הכפורים בשאר ימות השנה מנין תלמוד לומר וכסה ענן הקטורת ועיין שם שדחק מאד. ולפי הנזכר לעיל לא קשה מידי דרצה לומר כשנכנס אהרן בשאר ימות השנה חוץ מיום הכפורים).
משך חכמה ויקרא פרק ט"ז פסוק ג' - בזאת יבא אהרן (אל הקודש).
במדרש (ויקרא רבה כ"א, ז') אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא כשם שאתה סבור, (לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם), אלא בכל שעה שהוא רוצה להיכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה (עכ"ל המדרש). הנה בספר גביע הכסף הובא בשם הגר"א דפירושו פשוט, דאהרן היה יכול ליכנס תמיד בסדר הזה, רק שבניו לא היו רשאים רק ביום הכיפורים. ונתגלה לנו טעמו על פי מה שכתב הספורנו בסוף אמור (ויקרא כ"ד ג' ד"ה 'יערוך אותו אהרון'), הא שכתוב בקטורת ובהטבה "אהרן", משום שבאותן ארבעים שנה היה הענן שורה על המשכן יומם ולילה, וכמו שכתוב (שמות מ', ל"ח) "כי ענן ה' על המשכן יומם (ואש תהיה לילה בו"). ולכן בעבודות שבהיכל ששם היה ענן ה', היה דינו אותן ארבעים שנה כמו ביום הכיפורים, שכתוב בו "כי בענן אראה על הכפורת", ודברי פי חכם חן. ולכן כל אותן ארבעים שנה היה לו רשות להיכנס בסדר הזה כמו כהן גדול ביום הכיפורים. ולכן כתוב בסוף הפרשה (פסוק ל"ד) "והייתה זאת לכם לחוקת עולם וכו' אחת בשנה וכו' " - שלדורות הוא רק ביום הכיפורים, שאז ישראל כמלאכי השרת וראויים לכפרה זו ולשכינת הכבוד על הכפורת בענן. ואם כן אף אליעזר, אחרי מותו, היה לו רשות כן, ודו"ק.
וזה פירוש הפסוק בתצוה (שמות ל', י') "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" - שזה מחוייב לכפר אחת בשנה גם אהרן. אבל רשאי יותר מאחת בשנה בכל שעה שהוא רוצה ומוצא עצמו מוכן לזה, רק שזה מוכרח לכפר אחת בשנה. אכן לדורות (שם) "מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם" - שרק אחת בשנה לא פעמיים בשנה רשאי לכפר. שלדורות, שאין הענן שורה אין רשאי להיכנס רק אחת בשנה. ולכן כתוב "אחת בשנה יכפר", שעיקר הדיוק שרק אחת מכפר, לא פעמיים. ועיין מה שדרשו רז"ל פרק קמא דשבועות ודו"ק.
והטעם נראה לי דבכל עבודות היום כתוב (להלן פסוק ל"ג): "וכפר את מקדש הקודש... ועל הכוהנים ועל כל עם הקהל (יכפר)". (להלן פסוק ט"ז) "וכפר... מטומאת בני ישראל", וזה טומאת מקדש וקדשיו. ושעיר פנימי היה מכפר על יש לה ידיעה בתחילה ואין לה ידיעה בסוף. ועל מזיד כוהנים פר מכפר, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר המשתלח מכפר, יעויין שם (שבועות ב', א' – ב'). ואמר ר' שמעון פרק קמא דזבחים (ו', ב') שני שעירי עצרת למה באין? על טומאה שאירע בין זה לזה וכו'. ולפי זה, כל זמן שהיו ישראל במדבר, הרי הם היו אסורים בבשר תאוה, והיו אוכלים בשר קודש תדיר, והיה מצוי טומאת מקדש וקדשיו ביותר והיו צריכים לכפרה. לכן היה נכנס "בכל עת" בעבודת היום לכפר טומאת מקדש וקדשיו.
[1] ויקרא ט"ז
[2] ט"ז, ב'
[3] ט"ז, ב'
[4] ט"ז, כ"ט
[5] ט"ז, ל"ד
[6] שמו"ר ל"ח, י'
[7] ויק"ר כ"א, ו'
[8] ויקרא ט"ז, ב'
[9] הוא לא מזכיר את הגר"א בכינויו המקובל, אלא מכנה אותו 'מחותני הגאון החסיד מהר"א' (בנו של הרב דנציג היה נשוי לנכדתו של הגר"א).
[10] ט"ז, כ"ג
[11] יומא ל"ב.
[12] ויקרא ט"ז, ג', ד"ה "בזאת יבא אהרון"
[13] ויקרא כ"ד, ג', ד"ה 'יערוך אותו אהרון'
[14] הכוונה לגר"א שהיה מחותנו של הרב אברהם דנציג (מחבר ספר "חוכמת אדם"). בנו של הרב דנציג, רבי יצחק, נשא את בתו של רבי יהודה לייב קרמר (בנו של הגר"א).
[15] ויקרא ט"ז כ"ג
[16] היינו, דפסוק 'ובא אהרן' שהוא פסוק כ״ג, באמת מקומו לפי סדר העבודה הוא אחרי פסוק כ"ז, ונכתבה הפרשה בתורה שלא לפי סדרה האמתי.
[17] שמות רבה לח, ח
[18] במקור כתוב " פרק ז' ", אבל זו טעות וצ"ל פרק ב' הלכה ג' (צבי שביט)
בס"ד
לחלוקת העולים לתורה בקריאת פרשת האזינו יש סימן מיוחד - 'הזי"ו ל"ך'.
המקור לסימן זה הוא בגמרא (ראש השנה לא:). אמנם הגמרא מדברת על שירת הלויים בזמן הקרבת מוסף בשבת, אבל בהמשך הגמרא נאמר "כדרך שחלוקין כאן, כך חלוקין בבית הכנסת". כלומר גם חלוקת הפסוקים בקריאה של פרשת האזינו צריכה להיות לפי ראשי תיבות הזי"ו ל"ך. (חלוקה זו מתייחסת כמובן רק לששת העולים הראשונים. העולה השביעי קורא את המשך הפרשה לאחר סיום השירה החל מהפסוק "ויבא משה").
לגבי זיהוי הפסוקים לפי הר"ת רבו השיטות. להלן השיטות השונות לגבי כל אחת מהאותיות:
ה' – האזינו השמים (א')
ז' – זכור ימות עולם (ז')
י' – ימצאהו בארץ מדבר (י') / י-ה-ו-ה בדד ינחנו (י"ב) / ירכיבהו על במתי ארץ (י"ג)
ו' – וישמן ישרון ויבעט (ט"ו) / וירא י-ה-ו-ה וינאץ (י"ט) / ויאמר אסתירה פני מהם (כ')
ל' – לולי כעס אויב אגור (כ"ז) / לו חכמי ישכילו זאת (כ"ט)
כ' – כי מגפן סדום גפנם (ל"ב) / כי ידין ה' עמו (ל"ו) / כי אשא אל שמים ידי (מ')
להלן השיטות השונות לגבי צירוף האותיות:
| מספר | שיטה | ה | ז | י | ו | ל | ך |
| 1 | רב פלטוי גאון רמב"ם (תפילה י"ג ה') | האזינו | זכור | ירכיבהו | וירא ה' | לו חכמו | כי אשא |
| 2 | מסכת סופרים (י"ב ח') | האזינו | זכור | ירכיבהו | וישמן | לו חכמו | כי ידין |
| 3 | רב האי גאון | האזינו | זכור | ימצאהו | וישמן | לולי | כי אשא |
| 4 | רבינו חננאל | האזינו | זכור | ירכיבהו | וירא ה' | לו חכמו | כי ידין |
| 5 | רבינו חננאל ע"פ ר' חיים פלטיאל | האזינו | זכור | ירכיבהו | ויאמר | לו חכמו | כי מגפן |
| 6 | רש"י (וורמיזא-ברלין) | האזינו | זכור | ירכיבהו | וירא ה' | לולי | כי ידין |
| 7 | פרובנס | האזינו | זכור | ימצאהו | וישמן | לו חכמו | כי ידין |
| 8 | כ"י לונדון | האזינו | זכור | י-ה-ו-ה בדד | וירא ה' | לולי | כי ידין |
| 9 | שבלי הלקט | האזינו | זכור | ירכיבהו | וירא ה' | לולי | כי אשא |
הערות:
- המנהג המקובל כיום הוא כמנהג הרמב"ם (שיטה מס' 1).
- לגבי השיטה של מסכת סופרים, יש מי שכתב שזו הייתה החלוקה רק במקדש, אבל בקריאת התורה חלקו בצורה שונה, כי בין 'ירכיבהו' לבין 'וישמן' יש רק שני פסוקים, וכידוע כל עולה לתורה חייב לקרוא לפחות שלושה פסוקים (שו"ת דבר אברהם ח"א ל"ו).
- יש מי שכתב שאין מחלוקת בין הראשונים, כי אין קפידא באיזה פסוק יתחיל כל אחד מהעולים, ובלבד שראשי התיבות יתחילו באותיות הזי"ו ל"ך (שו"ת דבר אברהם ח"א ל"ו).
- יש שכתבו שהסימן הזי"ו ל"ך רומז לתוכנה של השירה שיש בה הבטחה לגאולה השלימה שאז יחזרו הזיו והזהר והכבוד והתפארת לעם ישראל כבראשונה (רבינו בחיי סוף פרשת האזינו).
- המידע שכתבתי נלקח מהאנציקלופדיה התלמודית, מאמר של רחמים שר שלום ("מנהגי חלוקת הפרשות לשבעה קרואים" - פסקה ג') ומטבלה שקיבלתי מגלעד הרשושנים.
צבי שביט (שטרן)
050-5918412
בלוק דיוקי תפילה : http://diyukim.blogspot.co.il
בלוג חידות ביהדות : http://hidot-yahadut.blogspot.co.il
בלוג נושאים שונים ביהדות: http://yahadutt.blogspot.co.il
